הבולים שירדו למחתרת

בשנות ה-20 המוקדמות החלה לצוץ בערים הגדולות של אירופה וארה"ב בעיה חדשה ומהותית לשירותי הדואר המקומיים - עומס התנועה. בשנים אלו העברת דברי דואר ממקום למקום בתוך הערים היתה באמצעות כלי רכב שנאלצו לפלס דרכם בין מרכבות סוסים, חשמליות והולכי רגל. הצפיפות ההולכת ומתעצמת האטה בצורה די משמעותית את זמן המשלוח אל כתובות במרכזי הערים והחוצה מהן. שירותי הדואר זיהו בעיה זו וניסו למצוא דרך להתגבר על האטה זו שפתרון תחבורתי לא נראה באופק. לבסוף, לאחר בחינת מספר רעיונות הוחלט שאם הדואר לא יכול לנוע בחופשיות דרך רחובות העיר הגדולה אז למה לא לנוע מתחת להם? כך נולד הרעיון של שפופרות אוויר (Pneumatic Tubes) שהן סוג של רכבת תחתית מהירה עבור מכתבים. במטרופולינים הגדולים, כגון פריס, רומא, וינה, ברלין וניו יורק, הונחו מתחת לאדמה צינורות שמחברים סניפי דואר ברחבי העיר. אוויר דחוס דחף קליעי מיכלים שבהם הונחו מכתבים אל עבר היעד במהירויות אדירות שהגיעו ל-50 קמ"ש. מכתב שעשה דרכו ברכב במשך שעות ואפילו ימים הגיע אל יעדו באמצעות המערכת החדשה בתוך דקות ללא שום עיכוב.

המערכת החדשה היתה הצלחה גדולה ומרכזי הדואר שניתבו את המיכלים המשוגרים לעבר היעד היו עמוסים. התמונה הבאה מראה מרכז ניתוב כזה בלונדון בשנות ה-30:

טרמינל פנאומטי, לונדון, שנות ה-30

בתמונה הבאה ניתן לראות את אותם מיכלים מיוחדים שעשו דרכם הלוך ושוב בשפופרות האוויר. הקליעים נושאים טבעות מתכת מוליכות חשמל שהופיעו בשנת 1931 בפריס אחרי שדרוג רציני במערכת הגדולה בעולם (467 ק"מ באורך כולל):

גלילי דואר פנאומטי

ברוב המדינות מכתבים שנשלחו במערכת נשאו בולים רגילים למשלוח מכתבים מקומי. איטליה לעומת זאת הנפיקה בולים פנאומטיים ייעודיים בין השנים 1933-1966. הבולים הבאים הם דוגמאות לבולים כאלו שהונפקו באיטליה:

בולי דואר פנאומטי, איטליה, 1947

בול דואר פנאומטי, איטליה, 1933

מערכות פנאומטיות אלו פעלו שנים רבות עד שנות ה-80. הגידול של הערים, תזוזת סניפי דואר והתיישנות התשתית הפכו את המערכת למסורבלת ויקרה לתחזוקה. כמעט כל הערים נטשו את מערכת הדואר הפנאומטית מלבד פראג שעדיין מפעילה חלק קטן מהמערכת (אם כי בתהליך שיפוצים בשנים האחורונות).

ברוב המדינות מכתבים שנשלחו במערכת נשאו בולים רגילים למשלוח מכתבים מקומי. איטליה לעומת זאת הנפיקה בולים פנאומטיים ייעודיים בין השנים 1933-1966.